אדריכלות הבאוהאוס בתל אביב: מה הופך את העיר הלבנה למיוחדת

מי שמטייל בשדרות רוטשילד, ברחוב דיזנגוף או בסמטאות שבין כיכר ביאליק לשדרות בן גוריון, פוגש בכל פינה בניינים לבנים עם מרפסות מעוגלות, חלונות סרט ארוכים וקווים נקיים. אלה לא סתם בניינים ישנים, אלא חלק מאוסף ייחודי של אלפי מבנים בסגנון הבינלאומי, שבזכותו הוכרזה העיר הלבנה של תל אביב כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. הסיפור של האדריכלות הזאת הוא גם סיפור על הגירה, על אידיאולוגיה ועל התאמה מבריקה של רעיונות אירופיים לאקלים המקומי.

מבית הספר בגרמניה לחולות תל אביב

בית הספר באוהאוס נוסד בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ופעל עד שנסגר בשנות השלושים תחת לחץ השלטון הנאצי. הוא קידם גישה חדשה לעיצוב ולאדריכלות: פונקציונליות, פשטות, ויתור על קישוטים מיותרים ושימוש בחומרים ובטכנולוגיות של העידן התעשייתי. לצד בית הספר התפתחה תנועה רחבה יותר באירופה, שכונתה הסגנון הבינלאומי.

באותן שנים הגיעו לארץ ישראל אדריכלים יהודים צעירים, שחלקם למדו באירופה, ובהם כמה שלמדו בבאוהאוס עצמו או עבדו עם אדריכלים מובילים של התנועה. תל אביב, עיר צעירה שצמחה במהירות, הייתה עבורם מגרש פתוח ליישום הרעיונות החדשים. התוצאה היא ריכוז יוצא דופן של מבנים בסגנון הזה, שנבנו בעיקר בשנות השלושים.

העקרונות שעל הקירות

כמה עקרונות חוזרים כמעט בכל בניין בעיר הלבנה. הראשון הוא צורה גיאומטרית פשוטה, עם קירות חלקים בצבע בהיר. השני הוא חלונות סרט, כלומר חלונות אופקיים ארוכים, שמדגישים את הקו האופקי של המבנה. השלישי הוא עמודים שמגביהים את הבניין מעל הקרקע, ומשאירים קומת קרקע פתוחה לרוח ולתנועה.

עיקרון נוסף הוא גג שטוח, ששימש לעיתים כמרפסת משותפת לדיירים. ולבסוף, חזית שמבטאת את המבנה הפנימי, בלי עיטורים שנועדו רק להרשים. המרפסות המעוגלות, שנראות היום כמעט כסמל של תל אביב, הן דוגמה לאופן שבו הפשטות הזאת יכולה להיות גם אלגנטית.

התאמה לאקלים הישראלי

החלק המרתק ביותר בסיפור הוא האופן שבו האדריכלים התאימו את העקרונות האירופיים לשמש ולחום של החוף הישראלי. באירופה, חלונות גדולים נועדו להכניס כמה שיותר אור. בתל אביב, האור היה בשפע והאתגר היה דווקא להתגונן ממנו. לכן החלונות הצטמצמו, והמרפסות העמוקות הפכו לאמצעי הצללה ולמרחב מחיה פתוח.

גם העמודים קיבלו משמעות מקומית: הם אפשרו לבריזה מהים לזרום מתחת לבניין ולקרר את הסביבה. חדרי מדרגות עם חלונות אנכיים צרים, שמכונים לעיתים חלונות מדחום, הכניסו אור בלי לחמם. וגגות שטוחים שימשו מקום לכביסה ולערבי קיץ. בזכות ההתאמות האלה, האדריכלות התל אביבית נחשבת לא רק להעתק של הסגנון האירופי, אלא לגרסה מקורית שלו.

העיר הלבנה כאתר מורשת

ההכרה של אונסק״ו בתחילת שנות האלפיים התייחסה לאוסף המבנים כולו ולתכנון העירוני של תל אביב, שהתבסס על תוכנית שהכין המתכנן הסקוטי פטריק גדס. התוכנית קבעה רשת של רחובות, שדרות ירוקות וגינות ציבוריות, שבתוכה נבנו הבניינים.

בעקבות ההכרה גברה המודעות לשימור. רבים מהמבנים, שהוזנחו במשך עשורים, עברו שיפוץ והחזרה למראה המקורי. במקביל, חלק מהם קיבלו תוספות בנייה על הגג במסגרת הסדרים של שימור, דבר שמעורר מחלוקת בין שומרי המורשת לבין יזמים ובעלי דירות.

איפה כדאי לטייל

מי שרוצה להכיר את העיר הלבנה יכול לטייל ברגל ולגלות אותה בעצמו. כמה אזורים בולטים במיוחד:

• שדרות רוטשילד והרחובות הסמוכים להן.
• כיכר דיזנגוף והבניינים המעגליים סביבה.
• אזור כיכר ביאליק ורחוב אידלסון.
• רחובות הצפון הישן, בין בן גוריון לנורדאו.
• שכונת לב העיר והסמטאות הקטנות שבה.

בעיר פועל מרכז מידע ייעודי על הסגנון, ומתקיימים סיורים מודרכים בעברית ובשפות נוספות, שמספרים את הסיפורים שמאחורי הבניינים. כדאי גם להרים את הראש: פרטים רבים, כמו מעקות, חדרי מדרגות ושלטי שם של בניינים, מספרים את הסיפור לא פחות מהחזית.

מה אפשר לקחת לבית

גם מי שלא גר בבניין באוהאוס יכול לאמץ את העקרונות בעיצוב הבית. קווים נקיים, ויתור על קישוטים מיותרים, רהיטים פונקציונליים מעץ ומתכת, צבעים בהירים ונגיעות של צבעי יסוד, כמו אדום, כחול וצהוב, הם חלק מהשפה. גם רהיטים קלאסיים שעוצבו בתקופה, כמו כיסאות עם מסגרת צינורות מתכת, חזרו לאופנה ומשתלבים יפה בבית עכשווי.

העיקרון החשוב ביותר הוא שהצורה נובעת מהתפקיד. לפני שבוחרים רהיט או גוף תאורה, כדאי לשאול מה הוא צריך לעשות, ורק אחר כך איך הוא ייראה. הגישה הזאת יוצרת בית שקט, מסודר ונוח למגורים.

בין שימור לחיים עצמם

העיר הלבנה היא לא מוזיאון, אלא עיר חיה שבה אנשים גרים, עובדים ומבלים. האתגר הוא לשמור על המורשת האדריכלית בלי להקפיא את העיר בזמן. תוספות בנייה, מעליות, מיגון ושדרוגים טכנולוגיים מציבים שאלות לא פשוטות בפני מתכננים, אדריכלים ותושבים.

לא רק תל אביב

אף שתל אביב היא המוכרת ביותר, מבנים בסגנון הבינלאומי נבנו באותן שנים גם בערים אחרות. בחיפה אפשר למצוא דוגמאות מרשימות בשכונת הדר ובאזורים סמוכים, ובירושלים נבנו מבנים בהשראת הסגנון, אבל בחיפוי אבן כמתחייב מהתקנות המקומיות, מה שיצר גרסה ירושלמית ייחודית. גם בקיבוצים ובמושבים רבים יש מבני ציבור, חדרי אוכל ובתי ילדים שתוכננו ברוח דומה.

מי שמתעניין בנושא יכול להפוך את הסקרנות למסע קטן ברחבי הארץ, ולגלות איך כל מקום פירש את אותם עקרונות בדרכו. ההשוואה בין הערים ממחישה עד כמה האדריכלות מגיבה לחומרים, לאקלים ולתרבות המקומית, ולא רק לרעיון האחד שהגיע מאירופה.

לסיכום, אדריכלות הבאוהאוס בתל אביב היא אחד האוצרות התרבותיים החשובים של ישראל. היא מספרת על דור של מהגרים שהביאו איתם רעיונות חדשים והתאימו אותם בתבונה לנוף ולאקלים. טיול רגלי בין הבניינים הלבנים, עם עיניים פקוחות לפרטים, הוא דרך מצוינת להכיר את הסיפור הזה מקרוב.